פסק-דין בתיק עת"מ 254-09

רקע

1.         העותרת מחזיקה בחנות ובמחסנים, בשטח שיפוטה של המשיבה 1 (להלן גם " העירייה"). בשנת 2009 ערכו המשיבים שינוי בשומת הארנונה, והחילוהו למפרע, משנת 2004.

2.         עד לשינוי השומה חויבה העותרת בשני חשבונות נפרדים עבור החנות, האחד עבור שטח של 1,311 מ"ר, והאחר עבור שטח של 759 מ"ר (סה"כ 2,070 מ"ר). במחצית השניה של שנת 2009 שונתה השומה, בעקבות מדידה שעשו המשיבים, מדידה שהעלתה, כי העותרת אוחזת בשטח מבונה העולה על זה המופיע ברישומיהם (סה"כ 2,290 מ"ר, במקום 2,070 מ"ר). נוסף על כך הם חייבו את העותרת בשטח קרקע המשמע אותה לחניה, פריקה וטעינה, שטחו 2,762 מ"ר.

שטח השומה נשתנה, אפוא, בהתאם, ויחד עמו שונה גם אופן החיוב, על מנת שייעשה בחשבון אחד, ולא בשני חשבונות נפרדים, דבר שהוא לעצמו העלה את חוב הארנונה, כיוון שאצל המשיבים נהוג חיוב ארנונה מדורג, לפי גודל השטח הנישום. את השינויים הללו החליטו המשיבים להחיל, כאמור, רטרואקטיבית, מיום 1.3.2004.

3.         בחודש ינואר 2010 ערכו המשיבים שינוי נוסף, כך שהשטח הבנוי עמד עתה על 2,549 מ"ר, ושטח הקרקע עמד על 2,762 מ"ר. גם שינוי זה בחרו המשיבים להחיל רטרואקטיבית מיום 1.3.2004.

העתירה

4.         על שינוי זה שעשו המשיבים בשומת הארנונה מלינה העותרת, בעתירה שהניחה לפניי, לאחר שהשגה שהגישה - נדחתה. היא טוענת, כי המשיבים לא נימקו כדבעי את החלטתם לשנות את השומה. היא מוסיפה וטוענת, כי המשיבים פעלו שלא כדין כאשר בתוך פחות מחצי שנה שינו פעמיים את שומת הארנונה. היא טוענת עוד כנגד החלת השינוי רטרואקטיביות, ובתוך כך מוסיפה טענה בדבר שיהוי בקבלת ההחלטה, שיהוי שגרם לה להסתמך על מעשיהם של המשיבים בהתנהלותה העסקית. היא גם סבורה, כי השינוי, כמו גם הסיווג בו סווגו חלקיה השונים של החנות, סותר את חוקי ההקפאה. אשר לשטח הקרקע היא טוענת, כי זה איננו בחזקתה שלה, כי אם מדובר בשטח חניה, שכולם נגישים אליו, לא רק לקוחותיה.

התשובה

5.         בתשובתם טוענים המשיבים, כי במהלך השנים בנתה העותרת מבנים במתחם, והוסיפה לחזקתה שטחים, ולא דיווחה על כך לעירייה, וזהו הטעם לכך, שמשך שנים היא שילמה ארנונה בשיעור הנופל מזה שצריכה היתה לשלם. מכאן בא השינוי שערכו המשיבים בארנונה. את השינוי השני שעשו המשיבים הם מסבירים בכך, שלאחר השינוי הראשון נערכה בדיקה נוספת בשטח, על מנת לבחון טענות שהעלתה העותרת בעקבות השינוי הראשון, וממצאיהם העלו, כי העותרת מחזיקה במבנים ובשטחים, העולים על אלה שסברו כי היא מחזיקה בהם עובר לשינוי הראשון, ועל כל אלה לא דיווחה לעירייה. מכאן בא השינוי השני. אשר לשטח הקרקע, מדובר בשטח, המשמש את העותרת לחניית לקוחותיה ולפריקה וטעינה של סחורותיה. הם טוענים, כי הסיווג החדש לפיו נישומה החנות הינו חוקי. הם מוסיפים עוד, כי החיוב הרטרואקטיבי נעשה כדין, כיוון שהעותרת זכתה מן ההפקר שנים רבות, בשל אי דיווח מצידה שלה אודות החזקתה במבנים חדשים שהוסיפה.

דיון

6.         השינוי שנעשה בשומת הארנונה בא בעקבות ממצאים שהגיעו לידיעת המשיבים, לפיהם השטחים שהיוו בסיס לחשבון הארנונה נופלים מאלה בהם מחזיקה העותרת בפועל. השינוי השני בא בעקבות השגותיה של העותרת, שלאחר בדיקתן נמצא, כי היא מחזיקה בשטחים, שאף עולים על אלה שסברו המשיבים כחצי שנה קודם לכן. בנסיבות אלה אינני רואה כל פסול בכך, שהמשיבים ישנו את שומתם, לאחר שבדיקתם העלתה ממצאים כאמור. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, שהבדיקה החוזרת והשינוי השני (שבא בעקבותיה), כאמור זמן לא רב מאז השינוי הראשון, באה בעקבות פנייתה של העותרת דווקא.

7.         טענה אחרת שאינני רואה בה ממש היא טענה בדבר העדרה של הנמקה. השינוי בחשבון הארנונה נומק בממצאים הנוגעים לשטח בו מחזיקה העותרת. בהנמקה זו די, כיוון שהיה בה כדי להביא לידיעת העותרת את הטעם לשינוי בארנונה. היא ידעה היטב, כי השינוי בא בעקבות השינוי בבסיס חשבון המס, משמע בשטח בו היא מחזיקה, ובעלי הדין גם התדיינו בעקבות השינוי סביב נושא זה (כמו גם הרטרואקטיביות ושאר מרכיבים שציינתי למעלה).

8.         אשר לשטח שהוגדל, כאן יש לראות שני שינויים, הראויים ליחס שונה בדיון שלפנינו. אשר לשטח המבונה, העותרת אף לא טוענת בעתירתה, כי שטח זה לא נשתנה. המשיבים מצביעים, מכל מקום, על שני תשריטים, האחד משנת 2004 והאחר משנת 2009, ומההבדל שביניהם ניתן לראות את תוספות הבניה שנעשו בין לבין. תוספת שטח זו (479 מ"ר) היא במקומה, אפוא.

9.         אגב כך עולה שאלה, ממתי יש להחיל את החיוב המוגדל, זה הנובע מהגדלת השטח המבונה. בשאלה זו הכבירו בעלי הדין מילים, כשהם מבקשים לשכנע אודות תקפותה של הרטרואקטיביות בכלל, וההצדקה שבהחלתה, גם אם עקרונית היא אפשרית. אלא שנראה, כי שאלה זו מתייתרת נוכח העובדה, כי בידי המשיבים לא עלה להצביע על המועד בו נוספו המבנים, שהגדילו את השטח המבונה. הם הניחו לפניי שני תשריטים, האחד משנת 2004 והשני משנת 2009, ומן ההשוואה ביניהם אכן נובעת הגדלה בשטח המבונה. אלא שבכך אין כדי להועיל על מנת לקבוע את מועד התוספת. אפשר, והתוספת נעשתה ערב הכנת התשריט השני משנת 2009. את החלת השינוי בחשבון יש לעשות, אפוא, משנת 2009, הוא מועד השינוי עליו הכריזו המשיבים ממילא בחשבון הארנונה של העותרת.

10.        השטח האחר שהוסף לחשבון הארנונה בעקבות השינוי משנת 2009 עניינו קרקע, שלטענת המשיבים משמשת את העותרת לחניית רכבי לקוחותיה, ולפריקה וטעינה של סחורה. ככל הנוגע לשטח זה סברתי, כי השינוי שעשו המשיבים בשומה, על ידי חיוב העותרת בארנונה עבור שטח זה, לא היה במקומו. אנו מדברים על שטח חניה נרחב, שלא הוכח לגביו, כי העותרת היא בעלת זכות קניינית מכל סוג ביחס אליו. יתר על כן, לא רק לקוחותיה של העותרת עושים בו שימוש, כי אם גם לקוחותיהם של חנויות אחרות שבמתחם, כמו גם כל אזרח שיעבור במקום, ויבקש להחנות את מכוניתו ולשוטט ברחבי עפולה (או לפחות בסביבה הקרובה). לא ראיתי גם ממש בטענה, כי העותרת עושה שימוש בשטח לשם פריקה וטעינה של סחורה, באופן שהיא מחזיקה באופן בלעדי בשטחים אלו, עד כי יהא זה מוצדק להשית עליה חיוב בארנונה, בגין פעילות שכזו בשטח המדובר. אינני רואה הבדל בין העותרת לבין חנות קטנה, שמשאיות המביאות את סחורותיהן לחנות עושות שימוש (רגעי, זמני) בשטח הכביש בעת הפריקה (או הטעינה, ככל שצריך). העובדה, כי עניין לנו בחנות בעלת מימדים גדולים אינה משנה מן המצב.

            הואיל וכך סברתי, כי אין לחייב את העותרת בארנונה עבור שטח הקרקע.

11.        בטענה אודות פסלותו של הסיווג בו סווגו שטחי החנות המבונים לא ראיתי כל יסוד. די לי, בעניין זה, להפנות לפסיקתו של בית משפט זה (כב' השופט ב' ארבל) בעת"מ (מחוזי נצרת) 306/09 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, שדחה טענה דומה, וטעמיו מקובלים עליי.

12.        גם בטענה אודות הסתירה שבין השומה לבין חוקי ההקפאה לא ראיתי ממש. חוקי ההקפאה לא נועדו להנציח טעויות שנפלו בחישוב ארנונה. הרשות המקומית רשאית בהחלט להתאים את סיווגו של נכס למצבו האמיתי, משמע לסיווג ההולם את המצב בשטח (לפי הבנתה), בלא שתידרש לאישור שרי הפנים והאוצר.

13.        פועל יוצא מכל הדברים הללו, הנני מורה כלהלן: